-
עקבו אחרינו בטוויטר וברשתות חברותיות כדי להתעדכן בשינויים, אם האתר לא זמין, תקלות ועוד: טוויטר
דיון בעל המידה הטובה: כשנדרש להתבדח – יתבדח. כנדרש להרצין – ירצין.
- פותח האשכול איש
- תאריך התחלה
נמחק האשכול בטענה שזה התאחד בטעות עם האשכולות של הפורי המסריח שהגיב מעלי, נמסר: "סורי". בכ״מ מתייג מלומדים חביבים.
@blackarch @אללה הוא עכבר @סוגוי @Baboon
@blackarch @אללה הוא עכבר @סוגוי @Baboon
פרק ח׳: על השעשוע והבדיחות
כיוון שגם הנופש הוא חלק מחיי האדם, והנופש כולל בילוי זמן שיש בו משום שעשוע, נראה שגם בתחום זה יש איש עם רעהו המתנהלת בנועם, וניתן גם כאן להבחין בין אנשים לפי אופן התנהגותם.
שמין הראוי להשמיעם בשיחה מעין זו, ולעשות כן בדרך הראויה, וכן ישנה דרך ראויה לשמוע את אשר נאמר. קנה המידה של מה שראוי ומחויב, כמובן, לפי טיב האנשים שבאוזניהם ידבר המדבר, ועל-ידיהם ישמע השומע. וברור שגם לגבי שעשוע זה ישנן הפלגה והמעטה מעל ומתחת למידה הנכונה. והאנשים המבקשים לבדח את בני שיחם יתר על המידה נראים כבדחנים וגסי רוח, מאחר שהם חומדים לצון בכל מחיר, ומתכוונים יותר להצחיק משלומר דברים חינניים בלי שיפגעו באיש שבו יתלוצצו, ואילו אנשים אשר הם עצמם לא יאמרו שום דבר מצחיק, ושיכעסו על העולצים, כן, מוחזקים להיות בורים וקשוחים. המשתעשעים-בנעימות נקראים 'זריזי תגובה', כאילו רוחם נעה בזריזות. שהרי התנועות זו נוהגים לראותן כתנועות אופיו של האדם, וכדרך שנהיגות של גוף האדם מועורך לפי איכות תנועותיו של זה, מועך-בים גם האופיים לפי אותן קנה מידה. ואולם באשר הצחוק רווח בעולם כפי שהוא רווח, ורוב האנשים נהנים יתר על המידה מבדיחות והלצות, קוראים גם לבדחנים 'זריזי תגובה', כיון שהם נישאים חן בעיני הבריות. אולם העובדה שיש הבדל בינם לבין הללו, והבדל שאינו של מה בכך, כבר נתברר מתוך מה שאמרנו זה עתה.למידה האמצעית בתחום זה מתייחד גם אותו חוש המנחה את בעליו בנוחח. והניחן בחוש הזה, ישמיע וישמע דברים ששמיעתם והשמעתם הולמת את האיש המהוגן הנוהג כפי שנאה לבן חורין; שכן ישנם דברים שראויים לו לאיש כזה שיאמר אותם דרך צחוק וגם ישמעם, והלצתו של מי שנוהג כבן חורין שונה מזו של אדם שרוחו רוח עבד, וזו של המחונך – משל חסר החינוך. על עובדה זו ניתן לעמוד גם מתוך התבוננות בקומדיות הישנות והחדשות. שהרי מחברי הישנות נזקקו לניבול פה כדי להצחיק, ומחברי החדשות העדיפו את הרמזים; והנה בין זה וזה יש הבדל שאינו מבוטל מבחינת הופעה הנאותה. האם יש להגדיר, אפוא, את המיטיב להתלוצץ כמי שאומר דברים שאינם בלתי הולמים אדם שנתחנך כדבעי, או כמי שאינו מצער, או אף מהנה, את השומע? או שמא גם הגדרה מעין זו אינה מוגדרת כלל, שהרי איש איש נעים לו ושנוא עליו דבר אחר? – והמהתלות שיאזין להן הנן מאותו סוג; שאם לא נרתע משמיעתן, דומה הוא כאילו השמיען בעצמו. מכאן שישנן מהתלות אשר לא ישמיע אותן; שהרי המהתלה מין גידוף היא, וישנם דברים שהמחוקקים אוסרים עלינו לגדפם, ואולי היו צריכים לאסור גם את המהתלות באותם הדברים. האיש נעים-ההליכות והמחונך כדבעי ינהג, אפוא, כפי שאמרנו, כאילו היה הוא עצמו חוק לעצמו.זה, אפוא, טיבו של בעל המידה האמצעית, בין שייקרא 'ניחן בחוש המידה' ובין שייקרא 'זריז תגובה'. ואילו הבדחן נכנע ליצר המהתלה שבו, ולא יחוס לא על עצמו ולא על זולתו אם יוכל לעורר צחוק, ולשם כך הוא אומר דברים שאיש מעודן לא יעלה על שפתיו שמץ מהם, ולמקצתם אף לא יטה אוזן. ואולם האיש הבור אין תועלת בו במסיבות מעין אלו; שאין הוא תורם דבר וכועס על הכל. אך נראה שהנופש והשעשוע הם דבר הכרחי בחיים.תיארנו, אפוא, שלוש מידות אמצעיות המצויות בחיים, ותחום כולן הוא השיח-ושיג החברתי הן במלים והן במעשים שבו. ההבדל בין השלוש הוא שהאחת עניינה האמת, ושתי האחרות – עניינן ההנאה, כשהאחת משתייכת אלו מוצגת בשעשועים למיניהם, והשנייה – בשאר תחומי חיי-החברה.
פרק ט׳: על הבושה
אשר לבושה, לא יהא זה נכון לתאר אותה כאחת הסגולות הטובות, שכן דומה היא יותר כרגש משתהא דומה כתכונת אופי. ואמנם מגדירים אותה כפחד מפני חרפה, והיא מביאה לידי תוצאה המקבילה לזו של הפחד מפני הסכנות: שמי שמתבייש – מסמיק, והמפחד מפני המוות – מחוויר. מבחינת מה נראים, אפוא, גם בושה וגם פחד כתופעות גופניות, וזיקה זו לסוג נוהגים אנו לייחס לרגש, יותר משלתכונת אופי.הרגש הזה אינו הולם את כל הגילים, אלא את הנעורים בלבד.
שבני הנעורים חייבים, לפי דעתנו, להיות ביישנים, כיון שהם חיים לפי הרגש ומרבים לשגות, והבושה עוצרת בעדם; לפיכך משבחים אנחנו את הביישנים שבצעירים, אך איש לא ישבח אדם קשיש בחינת ביישן; שלפי דעתנו, אסור לו לעשות דבר שתלווהו בושה; שהבושה אף אינה מצויה באיש המהוגן, באשר היא מתלווית למעשים גרועים, ואין לעשות מעשים כאלה.
ומבחינה זו אין הבדל בין מעשים שלאמיתו של הדבר יש להתבייש בהם, ובין אלה שלפי סברת הבריות יש בהם כדי להעציב את בעליהם; שיש להימנע גם מאלה וגם מאלה וגם מהללן, ולא להגיע לידי בושה; ועצם העובדה שאדם מסוגל לעשות דבר מגונה, היא סימן לפחיתותו. ואילו להיות אדם שטיבו להתבייש במעשה שיש להתבייש בו, ולחשוב את עצמו בגלל רגש זה לאיש מהוגן, הרי זה דבר שאין הדעת סובלתו. שהרי בושה מתלוויה למעשים שאדם עשה מרצונו, והאיש המהוגן לעולם לא יעשה מרצונו מעשים גרועים. אך ניתן לומר על הבושה שבאופן מותנה היא דבר מהוגן: שאם אדם יעשה דבר רע, מוטב שיתבייש; אולם על הסגולות הטובות לא יחול תנאי שכזה. ואם חוסר הבושה, ושלא להתבייש בעשיית מעשים מכוערים, הרי זה דבר רע, אין כבר כדי לעשות את בושתו של מי שעושה דברים כאלה לדבר מהוגן. הרי גם כיבוש היצר אינו סגולה טובה, אלא מעין מעורב. ועל כך נרחיב את הדיבור לאחר מכן. ואילו עכשיו נבוא לדיון על סוגיית הצדקה.
(אריסטו, "האתיקה הניקומאכית", ספר ד, פרק ח, עמ' 1128א–1128ב בעימוד העולמי ועמ' 108 בתרגומו של יוסף ג. ליבס [אתיקה: מהדורת ניקומאכוס, הוצאת שוקן, תשמ"ה–1985])
כיוון שגם הנופש הוא חלק מחיי האדם, והנופש כולל בילוי זמן שיש בו משום שעשוע, נראה שגם בתחום זה יש איש עם רעהו המתנהלת בנועם, וניתן גם כאן להבחין בין אנשים לפי אופן התנהגותם.
שמין הראוי להשמיעם בשיחה מעין זו, ולעשות כן בדרך הראויה, וכן ישנה דרך ראויה לשמוע את אשר נאמר. קנה המידה של מה שראוי ומחויב, כמובן, לפי טיב האנשים שבאוזניהם ידבר המדבר, ועל-ידיהם ישמע השומע. וברור שגם לגבי שעשוע זה ישנן הפלגה והמעטה מעל ומתחת למידה הנכונה. והאנשים המבקשים לבדח את בני שיחם יתר על המידה נראים כבדחנים וגסי רוח, מאחר שהם חומדים לצון בכל מחיר, ומתכוונים יותר להצחיק משלומר דברים חינניים בלי שיפגעו באיש שבו יתלוצצו, ואילו אנשים אשר הם עצמם לא יאמרו שום דבר מצחיק, ושיכעסו על העולצים, כן, מוחזקים להיות בורים וקשוחים. המשתעשעים-בנעימות נקראים 'זריזי תגובה', כאילו רוחם נעה בזריזות. שהרי התנועות זו נוהגים לראותן כתנועות אופיו של האדם, וכדרך שנהיגות של גוף האדם מועורך לפי איכות תנועותיו של זה, מועך-בים גם האופיים לפי אותן קנה מידה. ואולם באשר הצחוק רווח בעולם כפי שהוא רווח, ורוב האנשים נהנים יתר על המידה מבדיחות והלצות, קוראים גם לבדחנים 'זריזי תגובה', כיון שהם נישאים חן בעיני הבריות. אולם העובדה שיש הבדל בינם לבין הללו, והבדל שאינו של מה בכך, כבר נתברר מתוך מה שאמרנו זה עתה.למידה האמצעית בתחום זה מתייחד גם אותו חוש המנחה את בעליו בנוחח. והניחן בחוש הזה, ישמיע וישמע דברים ששמיעתם והשמעתם הולמת את האיש המהוגן הנוהג כפי שנאה לבן חורין; שכן ישנם דברים שראויים לו לאיש כזה שיאמר אותם דרך צחוק וגם ישמעם, והלצתו של מי שנוהג כבן חורין שונה מזו של אדם שרוחו רוח עבד, וזו של המחונך – משל חסר החינוך. על עובדה זו ניתן לעמוד גם מתוך התבוננות בקומדיות הישנות והחדשות. שהרי מחברי הישנות נזקקו לניבול פה כדי להצחיק, ומחברי החדשות העדיפו את הרמזים; והנה בין זה וזה יש הבדל שאינו מבוטל מבחינת הופעה הנאותה. האם יש להגדיר, אפוא, את המיטיב להתלוצץ כמי שאומר דברים שאינם בלתי הולמים אדם שנתחנך כדבעי, או כמי שאינו מצער, או אף מהנה, את השומע? או שמא גם הגדרה מעין זו אינה מוגדרת כלל, שהרי איש איש נעים לו ושנוא עליו דבר אחר? – והמהתלות שיאזין להן הנן מאותו סוג; שאם לא נרתע משמיעתן, דומה הוא כאילו השמיען בעצמו. מכאן שישנן מהתלות אשר לא ישמיע אותן; שהרי המהתלה מין גידוף היא, וישנם דברים שהמחוקקים אוסרים עלינו לגדפם, ואולי היו צריכים לאסור גם את המהתלות באותם הדברים. האיש נעים-ההליכות והמחונך כדבעי ינהג, אפוא, כפי שאמרנו, כאילו היה הוא עצמו חוק לעצמו.זה, אפוא, טיבו של בעל המידה האמצעית, בין שייקרא 'ניחן בחוש המידה' ובין שייקרא 'זריז תגובה'. ואילו הבדחן נכנע ליצר המהתלה שבו, ולא יחוס לא על עצמו ולא על זולתו אם יוכל לעורר צחוק, ולשם כך הוא אומר דברים שאיש מעודן לא יעלה על שפתיו שמץ מהם, ולמקצתם אף לא יטה אוזן. ואולם האיש הבור אין תועלת בו במסיבות מעין אלו; שאין הוא תורם דבר וכועס על הכל. אך נראה שהנופש והשעשוע הם דבר הכרחי בחיים.תיארנו, אפוא, שלוש מידות אמצעיות המצויות בחיים, ותחום כולן הוא השיח-ושיג החברתי הן במלים והן במעשים שבו. ההבדל בין השלוש הוא שהאחת עניינה האמת, ושתי האחרות – עניינן ההנאה, כשהאחת משתייכת אלו מוצגת בשעשועים למיניהם, והשנייה – בשאר תחומי חיי-החברה.
פרק ט׳: על הבושה
אשר לבושה, לא יהא זה נכון לתאר אותה כאחת הסגולות הטובות, שכן דומה היא יותר כרגש משתהא דומה כתכונת אופי. ואמנם מגדירים אותה כפחד מפני חרפה, והיא מביאה לידי תוצאה המקבילה לזו של הפחד מפני הסכנות: שמי שמתבייש – מסמיק, והמפחד מפני המוות – מחוויר. מבחינת מה נראים, אפוא, גם בושה וגם פחד כתופעות גופניות, וזיקה זו לסוג נוהגים אנו לייחס לרגש, יותר משלתכונת אופי.הרגש הזה אינו הולם את כל הגילים, אלא את הנעורים בלבד.
שבני הנעורים חייבים, לפי דעתנו, להיות ביישנים, כיון שהם חיים לפי הרגש ומרבים לשגות, והבושה עוצרת בעדם; לפיכך משבחים אנחנו את הביישנים שבצעירים, אך איש לא ישבח אדם קשיש בחינת ביישן; שלפי דעתנו, אסור לו לעשות דבר שתלווהו בושה; שהבושה אף אינה מצויה באיש המהוגן, באשר היא מתלווית למעשים גרועים, ואין לעשות מעשים כאלה.
ומבחינה זו אין הבדל בין מעשים שלאמיתו של הדבר יש להתבייש בהם, ובין אלה שלפי סברת הבריות יש בהם כדי להעציב את בעליהם; שיש להימנע גם מאלה וגם מאלה וגם מהללן, ולא להגיע לידי בושה; ועצם העובדה שאדם מסוגל לעשות דבר מגונה, היא סימן לפחיתותו. ואילו להיות אדם שטיבו להתבייש במעשה שיש להתבייש בו, ולחשוב את עצמו בגלל רגש זה לאיש מהוגן, הרי זה דבר שאין הדעת סובלתו. שהרי בושה מתלוויה למעשים שאדם עשה מרצונו, והאיש המהוגן לעולם לא יעשה מרצונו מעשים גרועים. אך ניתן לומר על הבושה שבאופן מותנה היא דבר מהוגן: שאם אדם יעשה דבר רע, מוטב שיתבייש; אולם על הסגולות הטובות לא יחול תנאי שכזה. ואם חוסר הבושה, ושלא להתבייש בעשיית מעשים מכוערים, הרי זה דבר רע, אין כבר כדי לעשות את בושתו של מי שעושה דברים כאלה לדבר מהוגן. הרי גם כיבוש היצר אינו סגולה טובה, אלא מעין מעורב. ועל כך נרחיב את הדיבור לאחר מכן. ואילו עכשיו נבוא לדיון על סוגיית הצדקה.
(אריסטו, "האתיקה הניקומאכית", ספר ד, פרק ח, עמ' 1128א–1128ב בעימוד העולמי ועמ' 108 בתרגומו של יוסף ג. ליבס [אתיקה: מהדורת ניקומאכוס, הוצאת שוקן, תשמ"ה–1985])
אני זוכר היה לנו בשכונה מישהו שהייתי משחק איתו כדורגל והיינו צועקים לו בר העכבר חחחחחחחחחח היום יחידה מובחרת